מסע אישי בין אהבות, הפסקות, ניקיונות והבחירה לאהוב מחדש
למה אהבה אמיתית דורשת השקעה, הקשבה ונוכחות – בדיוק כמו החיים עצמם
אהבה היא חלק מאיתנו.
אהבה בונה אותנו.
ומי שלא חווה אהבה – לא באמת יכול לצמוח.
כולנו אוהבים משהו, מישהו.
אבל לאהוב באמת? זו כבר השקעה.
ואני תמיד אומרת: אהבה זה עסק.
אי אפשר להגיע לנחלה בלי להמשיך לייצר שביל. דרך.
שביל שיהיה נוח לצעוד בו – יחד.
במיוחד בימי החורף, למי מאיתנו, הרווקים שבינינו, לא חסרה אהבה.
נכון, לפעמים נחמד להיות לבד.
אבל בואו נודה באמת – עוד יותר כיף להיות ביחד.
לחזור אחרי יום מלא עשייה, לפתוח את הדלת,
ולדעת שמישהו מחכה.
משהו בלב נרגע.
להאמין שאהבה עוד אפשרית
יש מי שאומרות: “לא, אני כבר לא מאמינה באהבה”.
ואני לא קונה את זה.
כי לפעמים זה לא שאין אמונה –
פשוט היית ליד האדם הלא נכון.
יש כמה סוגי אהבות:
אהבת ילדות ונעורים.
אהבה סוערת.
אהבה בוגרת.
ויש גם יחסי אהבה–שנאה.
כן… יש הרבה סוגים של אהבות.
ואם אני כותבת היום על אהבה –
זה כי היום אני מוכנה לקבל אהבה.
לא כי היא לא הייתה שם קודם,
אלא כי היום יש לי מה לתת.
עד היום הייתי מרוקנת.
נתתי, ואז עצרתי.
לקחתי הפסקה.
ניקיון.
מילוי מחדש.
והיום? היום אני מוכנה.
כשהלב מדבר לפני שהשבר מגיע
היו לי אהבות בחיים.
אהבות ארוכות, עמוקות.
כאלו שנמשכו שנים.
ולקח זמן להבין… שזה לא זה.
ושוב הפסקה. ושוב לבד.
ושוב ניקיון – כדי להתמלא מחדש.
כן, גם הייתי נשואה שנה אחת.
כי אמרו שהוא טוב.
אבל אני? לא הרגשתי צומחת.
הרגשתי נובלת.
ובדיוק לפני שהפכתי לצמח מת
החלטתי לעצור ולסיים.
ואז, כמו סינדרלה, החלטתי לנסוע לגולה. לחפש שם אהבה.
ובגלות היו לי שתי מערכות זוגיות – אחת של ארבע שנים.
ואחת של שש שנים.
כשאני אוהבת – אני אוהבת עד הסוף.
אהבה, קנאה, צחוק, כאב.
הכול שם.
אבל הנשמה שלי תמיד מדברת.
לפעמים לפני. לפעמים מזהירה.
וכן – התרַעתי עוד לפני שהשבר התחיל.
לא יכולתי לשמור בבטן.
כבוד, צחוק והלב הפועם
זה התחיל בקטן.
יום אחד הוא נשאר לישון.
ולמחרת אני כבר עושה כביסה גם לבגדים שלו.
קניתי מברשת שיניים.
והוא לאט־לאט הפך לחלק מהבית. חלק ממני.
לא היו ויכוחים.
שנינו יוצאים בבוקר לעיר הגדולה. הוא לעסק שלו, אני לעבודה שלי.
אחר הצהריים הוא מחכה לי בעיר. אנחנו נוסעים הביתה,
מנקים את היום מאיתנו,
אוכלים, צוחקים.
והוא? הוא היה מצחיק אותי.
ובעיקר – דואג לי.
היה בינינו כבוד. דיאלוג.
בלי להקטין, רק להרים.
והיום אני יודעת – ותשימו את זה בפתח הבית שלכם:
“במקום שאין פרגון – יש קנאה.” והיו כאלו שקינאו.
בעיקר החברים הטובים.
אז לרוב היינו לבד.
ולמי יש אנרגיה לרכילות?
גם עכשיו, כשאני כותבת – אני צוחקת.
כן, הוא עדיין מצחיק אותי.
סִיּוּם קָטָן־גָּדוֹל
הייתה לנו פרידה נקייה.
כזו שמאפשרת קשר.
כזו שנשענת על כבוד.
אהבה היא לא רק חדר מיטות.
אהבה היא גם חברות.
כבוד.
לב פתוח.
הוא רוצה שאני אמצא אהבה.
ואני רוצה שתהיה לו מערכת טובה.
כי מי באמת רוצה להישאר לבד?
והיום…
אני מחפשת מישהו שיכול להכיל אותי.
לצחוק איתי.
להצחיק אותי.
ובעיקר –
להרגיש את הלב הפועם שיש בי.
אלירוג.
בדיוק בקצב שלי.
