אחרי שהפסקתי להקשיב לרעשי הרקע והחלטתי שאין להם מקום,
פתחתי דלת חדשה.
לא פיזית – דלת בלב.
סביבה אחרת. סביבה שמצמיחה. סביבה שמתעניינת באמת. באלירוג.
עשיתי שיחות, טלפונים, ניסיונות.
ובאחת מהן – קרה קסם שקט.
אני: “היי שלום, אשמח לשוחח איתך על היצירה שלי, אלירוג.”
ומהצד השני קול רגוע: “כן, שלום, במה אני יכולה לעזור?”
כבר בקול שלה הרגשתי – זו הולכת להיות שיחה טובה.
הייתה הקשבה. הייתה נוכחות. הייתה פתיחות.
היא שאלה: “ומה את רוצה?”
עניתי בפשטות:
“אני רוצה שיכירו את אלירוג. זו יצירה שנולדה מעבודה קשה, וכל מה שאני מבקשת – שיראו אותה.”
היא חייכה דרך הטלפון ושאלה:
“ומה זה בדיוק?”
ואני עונה: “קלפי מסרים, קלפי העצמה, מחברת מסרים והרצאות על החיים.”
“ובאיזה נושא?” “אמונה, נשמה ואנרגיה. לא בקטע דתי – בקטע אנושי. כי לכולם צריך אמונה היום.”
היא צחקה ואמרה: “ואוו… איזה יופי. ברור שאשמח לעזור.”

ונשארתי עם עיניים נוצצות.
מישהו מקשיב לי.
באמת מקשיב.

לא ידעתי איך להגיב חוץ מלהגיד תודה.
בלב כבר ידעתי – זו שליחה.