כשלא משחררים – זה לא כי קשה, זה כי הלב עוד מדבר
מה אני אעשה עם כל הבגדים?
הבגדים נשארו.
לא כי שכחתי למסור, אלא כי לא רציתי לשכוח.
כל חולצה הייתה ריח, כל צעיף היה חיבוק, לכל דבר היה סיפור.
אחותי עשתה את מה שאני לא הצלחתי – מיינה, תרמה, ניקתה את הזיכרונות בארון.
ואני? אני רק הבטתי מהצד ולא האמנתי, אני זוכרת שאפילו בכיתי, כעסתי על כל העולם, אבל תודה אחותי שעשית את מה שאני לא הצלחתי.
נשארו שתי שקיות ענקיות – בגדים שלא זזים לשום מקום.
עברתי דירה, ועוד אחת, ועוד אחת… והשקיות תמיד איתי.
מול המיטה, ליד הלב, במקום שבו געגוע פוגש אמונה.
ידעתי – יגיע הרגע.
כשזה יקרה, זה יקרה בקצב שלי.
כי לא משחררים אהבה, רק לומדים לתפור אותה מחדש.
כשהזיכרון הופך למגע והאהבה נהיית בַּד רַך
לא נפרדות, רק תופרות מחדש.
יום אחד זה פשוט קרה.
פתחתי את השקית ההיא.
גזרתי, קיפלתי, הצמדתי סיכות – כל ריבוע הוא רגע, כל צבע הוא סיפור.
החלטתי – אנחנו לא נפרדות, ממו.
הבגדים שלך יהפכו לציפת טלאים.
עטיפה אחת של זיכרונות, חיבוק מבד, ריח של בית.
ירדתי לתופרת עם שקית ענקית – גזורים, מוכנים לאהבה חדשה.
הוספתי סדין חדש – צד אחד נקי, צד אחד חיים שלמים.
ביקשתי שתתחיל, כי זה לא רק פרויקט –
זו מתנה לאחותי ולי.
לא ידעתי איך תצא, רק ידעתי – זה נולד מהלב.
לפעמים האנרגיה הכי חזקה מגיעה מבד ישן
הציפה שהחזירה את הנשימה.
שבוע אחרי – הגעתי.
התופרת חייכה ואמרה: “בואי תראי.”
נשארתי בלי מילים.
ציפת טלאים מושלמת, מלאה באור.
בערב חג פסח הבאתי אותה לאחותי.
בלי לומר מילה החלפתי את הציפה הישנה, קראתי לה: “בואי תראי.”
היא נכנסה לחדר, הסתכלה… “אמאלה, זה הדבר הכי יפה בעולם!”
שתינו ידענו שזה הדבר הכי נכון בשבילינו.. ככה יש לנו זיכרון מדברים שלא רצינו להיפרד. התחבקנו.
מאז, זו הציפה היחידה שהיא משתמשת בה (וגם אני).
מכבסת, תולה, מחזירה – שוב ושוב.
כל פעם שמניחה את הראש, היא מרגישה את אמא (וגם אני).
ואני מרגישה – שסוף סוף שחררתי. לא ויתרתי – רק שיניתי צורה.
סִיּוּם קָטָן, גָּדוֹל
בכל תפר, בכל ריבוע, יש שיעור על אהבה.
אפשר לשמור, אפשר לשחרר – ואפשר לתפור מחדש.
כי לפעמים אמונה היא לא לוותר, נשמה היא לדעת להרגיש
ואנרגיה – זו היכולת להפוך כאב ליצירה.
ואמא? היא תמיד כאן.
לא בארון, אלא בלב.
בְּדִיּוּק בַּקֶּצֶב שֶׁלִּי.
