אמונה בתחנה
סיפור אמיתי בְּדִיּוּק בַּקֶּצֶב שֶׁלִּי
לפעמים, היקום מתכנן לנו עיכוב – רק כדי שנפגוש את מי שצריך להגיע בדיוק בזמן.
זה קרה לי ערב לפני ראש השנה: אחרי לילה בלי שינה, בדרך לבקר את ההורים שלי ז"ל, מצאתי את עצמי בתחנה שוממת בבית העלמין, ממתינה 28 דקות לאוטובוס.
ואז, הופיעה אישה אחת… עם נשמה אחת… ורגע אחד ששינה הכול.
המילים פשוט יצאו ממני:
“אל תדאגי, תמצאי עבודה. הכול יסתדר, רק תאמיני.”
היא התחילה לבכות – “איך ידעת על אמא שלי?”
אני חייכתי ואמרתי: “תזכרי את אלירוג , בְּדִיּוּק בַּקֶּצֶב שֶׁלְּך.”
כי ככה זה כשנותנים לאמונה להוביל, היא פוגשת את הנשמה הנכונה, בזמן הנכון, באנרגיה הנכונה.
יש אנשים שמחפשים ניסים, ויש מי שפשוט פוגשים אותם בתחנה של בית העלמין.
זה היה לפני ראש השנה.
אחרי לילה ללא שינה החלטתי, כמו בכל שנה, ללכת לבקר את אבא ואמא ז"ל.
יש מנהג כזה — לבקר את האהובים שלנו לפני תחילתה של שנה חדשה.
חישבתי מסלול בתחבורה ציבורית: קודם אבא, אחר כך אמא.
שני קצוות של עיר, שני קצוות של געגוע.
הנסיעה שאמורה הייתה להימשך חצי שעה נמתחה לשעה ורבע, אבל זה לא הפריע לי.
ידעתי שכל עיכוב יש לו סיבה.
הגעתי, מצאתי את עצמי מהססת, מחפשת את קברו של אבא — ואז, בלי להתכוון, עמדתי בדיוק לידו.
שלום, התחלתי לדבר.
התפללתי, בכיתי, צחקתי.
יש מקום אחד בעולם שבו מותר לבכות ולצחוק באותו הזמן — זה בית העלמין.
שם מותר להיות הכי אמיתיים.
ישבתי עוד קצת, ברוגע, בדיוק בקצב שלי.
הדלקתי נר, בירכתי גם את "השכנים", כי מי יודע — אולי גם הם שומעים.
ואז התחלתי לצעוד לעבר התחנה.
מקום שומם, שני ספסלים, ריק.
ממול ישבו שלושה מבוגרים, שקטים.
חשבתי לעצמי – אולי הם פשוט מחכים לתורם, כמו בסרט איטי של החיים.
ופתאום, בזווית העין, אישה חוצה את הכביש.
אמרתי לעצמי: אם היא באה לכאן – יש פה מסר.
אני מבקשת סימנים, וכשאני פתוחה – הם תמיד מגיעים.
היא ניגשה אליי:
“האוטובוס הזה מגיע לחולון?”
עניתי: “חולון או לא חולון – קודם נצא מפה יחד.”
חייכנו.
היא התיישבה, אני הוצאתי אוזניות, אבל משהו בי בער.
משהו ביקש שאדבר.
נשמתי, והתחלתי:
“היה לך קשה להגיע לכאן. לא כי התחבורה מסובכת, אלא כי עבר זמן מאז שהיית פה. ההשלמה קשה, אבל עשית צעד חשוב. גם אמא שלך שמחה על זה.
את סגרת את עצמך יותר מדי, עכשיו הכול ייפתח. תאמיני.”
יפעת נדהמה.
“איך את יודעת? איך קלעת ככה?”
העיניים שלה נמלאו דמעות.
היא רעדה מהתרגשות, ואני רק חייכתי.
העברתי לה אנרגיה טובה, ואמרתי:
“זה תהליך של ניקוי. עכשיו תנשמי, תודה על מה שהיה, ותתחילי להאמין בעצמך.”
האוטובוס הגיע בדיוק בזמן.
עלינו, והיא התיישבה לידי.
לפני שירדה אמרתי:
“תזכרי – לך מתאים כמעט הכול, רק לא הנהלת חשבונות.
תני לנשמה שלך לפרוח, אל תפחדי לעזוב עבודה, זה הזמן שלך להגשים.”
יפעת חייכה ואמרה:
“מי את? מאיפה באת לי? את לא מבינה עזבתי את העבודה וזה מה שהציעו לי בלשכת התעסוקה ואני ממש לא רוצה, אמאלה…"
עניתי:
“אלירוג. בְּדִיּוּק בַּקֶּצֶב שֶׁלְּך.”
הדלת נסגרה, אני נשארתי עם חיוך בלב.
תודה, בורא עולם.
עוד רגע קטן של אמונה, נשמה ואנרגיה – בדיוק בזמן הנכון.
