על אמונה, געגוע ומסר אחד שאי אפשר להסביר
כשהמסר עובר – לא משנה מאיפה
אומרים שקריאת תהילים נותנת כוח.
אני אומרת – הרבה יותר.
מילדות ידעתי מה זה תהילים, שמעתי עליו, ראיתי אותו,
אבל לא באמת קראתי.
זה היה ספר למבוגרים – כזה שמספרים בו על ניסים ונפלאות.
“תקראי תהילים, זה יעזור” – כך שמעתי מאז שאני זוכרת את עצמי.
אבל ההמשך – זה כבר סיפור אחר.
בגן רבקה, כשהייתי בת ארבע או חמש, עוד בשכונה בבני־ברק.
בשכונה שלנו בבני־ברק – מסורתיים, לא דתיים.
בבוקר הייתה מקבלת אותי לאה, העוזרת – רכות, חיבוק, מבט שמבין ילדה גם בלי מילים.
רבקה, הגננת – זה כבר סיפור אחר. גבוהה עם נוכחות. אני הייתי קטנה, אפילו פרח היה יותר גבוה ממני – אבל את רבקה ראו ושמעו.
יום אחד נזכרתי: כשאני מתחזקת ולומדת בע"פ את תפילת הבוקר “מודה אני”, הצליל נשמע לי פתאום מוכר ואז נפל לי האסימון – זה מהגן.
רבקה הייתה מוציאה חמישה ילדים, ביניהם אותי אל מחוץ לחלונות הזכוכית של הגן,
בעוד בפנים הילדים שרים “שמע ישראל”.
אנחנו בחוץ, יושבים ליד החול, ומקשיבים.
לא הבנתי אז למה. היום אני יודעת – אנחנו לא היינו דתיים, רבקה כן ולאה – מסורתית, בלי כיסוי ראש.
מיד אחרי התפילה לאה הייתה באה לקחת אותנו בחזרה לגן,
לארוחת הבוקר.
וככה עברו הימים – אני בחוץ,
אבל לומדת את הבפנים.
בלי להבין, כבר אז למדתי
שאפשר ללמוד גם מרחוק…
שנים אחר כך, במסע חיים רחוק מהבית, חזרו המילים
כשאני בגולה ומתחזקת התחלתי לקרוא תהילים.
הרגשתי שזה הזמן.
וקרה שם משהו גדול.
הייתי רחוקה מהבית ובדיוק הגיע יום השנה לאבא שלי, ליאון יהודה הכהן ע"ה.
קמתי בבוקר עם תחושת אנרגיה לא מוסברת ורצון אחד – שיזכירו את שמו בשבת קודש.
ברכבת חיפשתי בעיניים כל רמז למישהו יהודי ועצרתי אנשים.
חייכתי, ביקשתי שיזכירו את אבא שלי בתפילה.
כל מי שפגשתי – ביקשתי.
לא ידעתי להסביר למה, פשוט הרגשתי שזה חשוב.
הגעתי לעבודה והגיע הזמן לשיחת הטלפון הקבועה עם אמא
הוצאתי את כרטיס החיוג הישן, חייגתי 1-800,
הכנסתי את הקוד, ואז שמעתי תקליט באנגלית:
“Your father is proud of you. Well done, child.”
השתתקתי. לא הבנתי מה אני שומעת.
חשבתי שאני מדמיינת.
ניתקתי, חייגתי שוב וזה נעלם.
המשכתי לעבודה, אבל הראש נשאר שם.
למחרת, יום שישי בבוקר, שוב פתחתי תהילים ואז – עוד מסר.
הפעם של תודה.
ובפעם הזאת הבנתי – לא השתגעתי.
המסר עבר.
והוא עבר כי ביקשתי, כי נתתי כבוד, כי רציתי לקדש את זכרו של אבא שלי.
גם בגולה.
סִיּוּם קָטָן־גָּדוֹל
קריאת תהילים נתנה לי כוח – אבל יותר מזה, היא נתנה לי הבנה.
שכשמסר צריך לעבור – הוא יעבור.
לא משנה איך, מתי, או מאיפה.
דרך חלון בגן ילדים, דרך קול מוקלט, או דרך ספר ישן
שנכתב על ידי מלך שידע לדבר עם לב האדם.
למי שקוראת עכשיו – תפתחי את הספר.
לא חייבים להבין, רק להרגיש.
אולי תתחילי מפרק אחד, אולי משניים אבל תני לזה צ’אנס.
כי כמו שלמדתי אז, מרחוק, מהגן, מהחול ומהחלונות –
המסרים האמיתיים מגיעים לאוזניים של הלב.
והלב, הוא תמיד יודע לזהות את האמת.
