בואו נדבר על אחריות.
המילה הזו שאנחנו משתמשים בה כל־כך הרבה, אבל לפעמים לא באמת מבינים מה היא עושה לנו בנשמה.
לכולנו יש אחריות: על החיים שלנו, על הבחירות, על הילדים, על הדרך.
אבל יש גם אחריות שלא באמת שלנו — ועדיין אנחנו סוחבים אותה, כאילו היא תיק אבנים שמישהו הצמיד לנו בלי לשאול.

אני תמיד חיה לפי חוקי הבריאה — אמונה, נשמה, אנרגיה.
יש לנו בתנ"ך את 10 הדיברות, וזהו. לא צריך יותר. פשוט, ברור, מושלם.
אם כולנו היינו חיים לפי זה, העולם היה נראה אחרת לגמרי. נקי, מדויק, מלא מרחב.

ואז הגיע רגע קטן, נסיעה באוטובוס, שיחה עם הנהג — והוא אמר לי משפט ששינה לי תפיסה שלמה:
“אחריות היא מא’ ועד ת’. באמצע יש את כל האותיות — כמו החיים.”
ואוו. הרגשתי שהיקום סימן לי סימן.