להביט לאמת בלבן של העין זה לא תמיד רגע דרמטי עם מוזיקת רקע של סרט הוליוודי.
לפעמים זה קורה דווקא בבוקר רגיל, כשאת עומדת מול המראה,
עם שיער שעוד לא החליט מה הוא רוצה מהחיים, וקולטת ש… אולי הגיע הזמן להפסיק לפחד.

כי אם כבר חיים פעם אחת
למה אנחנו שומרות את עצמנו ל”אחר כך”?
אחר כך אנוח.
אחר כך אגשים חלומות.
אחר כך אדבר באמת.
אחר כך אהיה אני.

ובינתיים?
החיים עושים “דלג”.

אני תמיד הייתי טיפוס של אמת.
לא אמת בקטע של “אני רק אומרת את האמת שלי”
ואז מעליבה חצי עולם.
אלא אמת של הקשבה.
אני שומעת אנשים באמת.
לא רק את המילים
את האנרגיה שמסתתרת ביניהן.

וכן, פעם הפתיל שלי היה קצר.
היום? הוא עדיין קצר, אבל לפחות יש עליו שלט אזהרה.

כי כולנו מכירות את הרגע הזה:
מישהו לוחץ בדיוק על הכפתור הלא נכון, והופ!
הר געש רגשי עם עשן,
לבה ופסקול של דרמה טורקית.

אבל עם השנים למדתי משהו חשוב:
לא כל מלחמה שווה את האנרגיה שלי.
לפעמים לנצח זה פשוט לזוז הצידה
ולתת לדרמה להישאר בלי קהל.