הלכתי היום, סתם הליכה שגרתית, ופתאום העיניים שלי נפלו על הצל שלי.
עצרתי. הסתכלתי. אפילו שאלתי:
"מה? מה? ושוב… מה?"
וצחקתי לעצמי — כי הצל שלי הולך איתי לכל מקום. פשוט ככה.
תודה לאל.

יש משהו מופלא בצל. הוא שם, הוא מתיישר, הוא מתעקם, הוא זז יחד איתי.
אני מרימה ראש — הוא מרים
אני צועדת — הוא צועד.
אני מדברת — והוא… איכשהו מדבר איתי בחזרה.
ופתאום קלטתי שהצל הוא לא רק תופעת אור.
הוא מראה של הנשמה.
הוא הסיפור שאנחנו מספרים בלי מילים. 
הרי כל אחת ואחד מאיתנו מסתובבים עם צל, אבל לא תמיד עוצרים רגע לשאול מה הוא מסמן.

אז היום עצרתי.
וצילמתי אותו.
ואפילו חיברתי אותו אליי — פיזית ורגשית.
ונתתי לו להיות חלק ממני.
וברגע הזה… הוא גם נתן לי.

הצל הוא סימן שאנחנו כאן.
נוכחים. קיימים. פועלים.
והוא מזכיר לי — שאני אף פעם לא באמת לבד. 
והאמת? את המשמעות של הצל למדתי מאמא שלי ע"ה.
שבועות לפני שנפטרה היא אמרה לי:
"אני כבר בלי צל."
לא הבנתי אז. היום אני מבינה.
היום — זה חדר עמוק לעצמות.

תודה אמא. תודה על מסר 
תודה לבריאה.
ותודה לצל שלי — שהוא אולי השותף השקט הכי נאמן בחיי.