לכל אחת יש מישהי אחת, שבלעדיה המסע לא היה אותו דבר
כי לפעמים כל מה שצריך זו דודה אחת שראתה את האור שבך – עוד לפני שראית אותו בעצמך
יש לי דודה אחת — אחת מתוך רבים — שתמיד האמינה בי מאז שאני ילדה.
יפה. אפילו השם שלה יפה, וגם היא — יפה באמת. גבוהה, עיניים ירוקות-כחולות ובמשך שנים הייתה לה נקודת חן קטנה בדיוק בין הגבות — כאילו סימן מהיקום.
יפה, אחות של אמא, יתומה מילדות כמו אמא שלי, מבין עשרה אחים יתומים שגדלו יחד ולמדו לראות באהבה משפחה אמיתית.
יפה תמיד למדה, עבדה, טיפסה, לא ויתרה. היא הייתה זו שדיברה בלחש אבל עשתה רעש גדול בחיים.
היא זו שסידרה לי את העבודה הראשונה. היא זו ששאלה תמיד: “אולי תלמדי?”, “אולי תנסי סגנון אחר?” וכמו בכל סיפור, הגיעה תקופה שבה הייתי צריכה להתרחק.
לא מהאהבה, אלא כדי לשמוע את עצמי.
כשהתחלתי לעבוד על אלירוג, ידעתי שאני חייבת שקט.
וכשכבר הייתי מוכנה, קראתי לה — רגע לפני שאלירוג יוצאת לאור.
“בואי אליי דודה, הכל טוב. אני בטוב.”
והיא, בקול השקט שלה, ענתה: “היי אהובה, בשמחה רבה. אני מתרגשת.”
דודה אחת שהאמינה כשעוד לא הייתי אלירוג
בבוקר שלפני המפגש, סידרתי את הקלפים על הסטנד
אמונה | נשמה | אנרגיה.
הנחתי אותם מתחת לטלוויזיה, על המזנון הקטן. הם עמדו שם, ממש במרכז, כאילו מחכים שיראו אותם.
הוצאתי עוד כמה גאדג’טים מהסט, פיזרתי על הספה – אולי תתעניין, אולי תשאל “מה זה אלירוג?”.
אבל היא לא שאלה.
היא רק הביטה, בשקט שלה, במבט חם של דודה שאומר הכל בלי מילים.
נשמתי עמוק ואמרתי:
“אני שמחה להגיד לך, דודה, שאלירוג – זה שלי.
כל המרחק היה בשביל זה. כדי ליצור.”
היא הסתכלה עליי בהלם טוב, כזה של התרגשות גאה.
זה הרגע שבו ידעתי – האמונה שלה בי, זו שהייתה שם עוד מהילדות
לא נעלמה.
היא רק חיכתה שאאמין בעצמי.
כשאלירוג נולדה בלב של המשפחה
אני מראה לה את האתר, את הבלוג על אמא ע"ה – “את תצליחי קוקלה שלי”.
היא מתחילה לקרוא, לאט, מילה אחרי מילה והעיניים שלה נוצצות — מהתרגשות, מזיכרון, מאהבה.
דמעה קטנה ניגרת והיא קמה, מחבקת אותי חזק ואומרת:
“אני גאה בך. עכשיו אני מבינה למה התרחקת – את יצרת.”
באותו רגע הרגשתי שהנשמה שלי נפתחת. כל הקירות שנבנו בשקט של השנים פשוט נמסו.
זה לא היה רק בלוג, לא רק קלפים – זו הייתה נשמה על המסך.
והיא ראתה אותה.
העבודה של שלושה אנשים ואנרגיה אחת גדולה
“תגידי,” היא אומרת לי פתאום,
“מי עבד על העיצוב? הסיפור? מי הקופירייטר שלך?”
חייכתי ואמרתי: “דודה, מה שאת רואה באלירוג – זה הכל אני.
מהרעיון ועד הביצוע.
חוץ מההדפסות – זה כבר מעבר ליכולת שלי כרגע.”
היא הסתכלה עליי, נדה בראשה ואמרה:
“את קולטת שעשית עבודה של שלושה אנשים?
מעצבת לוגו, כותבת, יוצרת –
את אומנית בנשמה שלך.
תעשי טובה – אל תפסיקי לחלום.”
ובמילים האלו, הרגשתי איך האנרגיה שלי מתמלאת מחדש.
זו הייתה האנרגיה של יצירה, של הודיה, של חיים.
האנרגיה שהביאה אותי להוציא את אלירוג לאור.
סִיּוּם קָטָן־גָּדוֹל
לפעמים, כל מה שאנחנו צריכים זו דמות אחת שמאמינה –
לא בקול רם, לא עם מילים גדולות, אלא בנוכחות שקטה שמחבקת אותך מבפנים.
יפה בשבילי הדמות הזאת.
והיום, כשאלירוג נושמת ומאירה – אני יודעת שהיא חלק מהאור הזה.
האמונה שלה בי הפכה למראה שהחזירה לי את האמונה בעצמי.
והיופי שלה? הוא כבר מזמן לא רק חיצוני – זה היופי של נשמה שמאמינה, גם כשלא שומעים אותה צועקת.
תודה דודה יפה, על האמונה, על ההקשבה, על ההתרגשות – ועל זה שתמיד היית כאן.
נתראה בע״ה בהרצאה –
ההרצאה של החיים.
