הילדה שנולדה כשהייתי ילדה
כשהלב גדל – גם אני וגם היא
היא נולדה כשהייתי בת 13.
אני ילדה, והיא — תינוקת ראשונה במשפחה, אחיינית בכורה.
אמא קיבלה נכדה. ואני? קיבלתי מתנה לעולם של אהבה.
הייתי ילדה שמתחילה להבין מה זה חיים, ומהרגע הראשון התלהבתי, יש לי אחיינית.
קטנה, טהורה, מחייכת. קוראים לה אורטל.
עזרתי לגדל וגדלתי יחד איתה. ילדה שמגדלת ילדונת.
אחותי עבדה קשה, ואני הייתי שם — כל הזמן.
טיולי כיתה? הייתי יוצאת עם חטיפים וכסף קטן — וקונה לה בובות.
רציתי לפנק, לתת לה גב, שהיד הקטנה שלה תדע שתמיד יש לה יד גדולה לידה.
הייתי מספרת לה סיפורים, לוקחת אותה למסעדה סינית (אז זה רק התחיל בארץ), מזמינה לה מרק תירס שהיא אהבה.
היא גרמה לי לחייך, להוציא ממני טוב. כן… היא טובה. מאז ומתמיד.
הילדה שהכניסה אור לעולם הפנימי שלי
אורטל תמיד הייתה עבורי תזכורת מושלמת איך אמונה נראית כשהיא נמצאת בתוך ילדה קטנה.
היא הייתה ילדה שרואה טוב גם כשיש רעש סביב, ילדה שמביטה על המציאות בפשטות כזו שמזכירה לך שהעולם לא מורכב כמו שאנחנו עושים ממנו.
עם השנים ראיתי איך האמונה הזו מתפתחת בה – לא אמונה תמימה של ילדה, אלא אמונה בוגרת:
אמונה בעבודה קשה, ביכולת לצמוח, בבחירה לראות את הצד המואר של הבריאה גם כשזה מאתגר.
היא מלמדת אותי יום יום שהאמונה לא חייבת להיות חגיגית או דרמטית
לפעמים היא שקטה, יציבה, יומיומית.
אצלה, אמונה זו לא מילה — זו תחושת בטן, קו ישר בלב, תדר.
וכשהייתי ילדה, לראות אותה כך — זה נתן לי אמונה בעצמי.
קשר עמוק שבנוי משנים של חיבוקים קטנים
יש קשרים שנולדים מהדם, ויש קשרים שהנשמה מחליטה ליצור.
אורטל ואני — זה שילוב של שניהם.
הנשמה שלה תמיד הייתה מיוחדת: רגישה, רואה, מבינה.
גם כשהייתה ילדה קטנה, היה בה משהו שמדבר בלי מילים.
מבט עמוק כזה שמבחין באמת, לא בדיבורים.
הקשר שלנו נבנה מהרגעים הפשוטים:
לקחת אותה לגן, לאפר אותה בפורים, לישון ולקום לבוקר משותף, להיות שם ולחזק, ללכת למסעדה סינית ולהתלהב ממרק תירס כאילו זו הפתעה עולמית.
הרגעים האלה תפרו בינינו חוטים שלא נקרעים.
והיום? הנשמה שלה עוד יותר גדולה.
היא רואה אנשים, מרגישה אותם, מצליחה להרים, לחדור, לגעת.
היא מהנשים שמצליחות לעשות סדר בלי להישמע קשוחות,
פשוט מהנשמה.
היא נולדה עם תדר של יצירה
האנרגיה של אורטל תמיד הייתה תנועה.
גדילה.
ראייה רחוקה.
גם כילדה היא אהבה לחקור, להבין איך דברים עובדים, לראות את העולם דרך עדשה טיפה אחרת.
והיום — זה התעצם.
היא מעצבת, מתכננת, יוצרת מציאות.
בתור ארכיטקטית היא רואה בניינים שאף אחד עוד לא רואה, משרטטת בתים שמישהו ייכנס אליהם יום אחד וירגיש "הגעתי הביתה".
זו אנרגיה של בנייה — תרתי משמע.
היא מלאה תנועה חיובית: מטיילת בעולם, חווה, מגלה ומביאה את החוויות האלה בחזרה אל תוך החיים שלה ושל הסביבה.
האנרגיה שלה משפיעה, היא יציבה ובה בעת מלאה השראה.
סִיּוּם קָטָן־גָּדוֹל
אנחנו לא באמת בוחרים את מי שיכתוב איתנו את פרקי החיים.
לפעמים הבריאה בוחרת בשבילנו — ובוחרת מדויק.
אורטל נכנסה לחיי כשהייתי ילדה, ובלי להבין, היא כבר הכניסה בי אור.
במבט אחד קטן שלה הבנתי מה זה אהבה פשוטה, מה זה לתת בלי תנאי ומה זה לגדול ביחד גם כשלא שמים לב שזה קורה.
היא לא רק אחיינית.
היא שיעור.
היא תזכורת.
היא הוכחה שאהבה שנולדת בילדות יכולה להפוך למגדלור שממשיך להאיר גם אחרי שנים.
והחיים? גם הם התרחבו.
היום יש לה משפחה יפה משלה — בעל שהיא אוהבת, בת שכבשה לי את הלב ובן שאני רק מחכה שיאפשר לי לפתוח אליו את הלב שלי לאט לאט.
והקשר בינינו נשאר מיוחד, עמוק, כזה שמלווה את שתינו גם כשהמרחק משתנה, גם כשהזמן רץ.
והטוויסט?
הסיפור שלנו עדיין נכתב והפרקים הבאים כבר מחכים:
אמונה שממשיכה, נשמה שמעמיקה, אנרגיה שמתרחבת
וגם משפחה של דור הבא שנכנסת בעדינות אל הסיפור
ומוסיפה לו עוד אור.
