היו חברות שפשוט… קילפו אותי.
חמדו את האהבה הראשונה שלי.
נכנסו לי לכיס.
ניצלו טוב לב, שקט, ואולי גם עיוורון קטן שלי.

פעם היה אכפת לי מה יגידו.
היום? אני כבר חמישה צעדים קדימה.

היום אני שואלת את עצמי – אנשים שמזיקים לאחרים, לא מאמינים בקארמה?
לא מבינים שהבומרנג יחזור?
אולי לא מחר, אולי לא בשבוע הבא – אבל הוא יגיע בדיוק כשהם פחות מוכנים.

אז חסמתי.
נפרדתי.
נתתי לשקט לעשות סדר.

ובשנייה שאמא שלי הייתה רגע לפני לעזוב את העולם היא חזרה ואמרה:
“היא לא טובה בשבילך. תרחיקי.”
והפעם – הקשבתי.
הנשמה שלי ידעה שאמא רואה דברים שאני עוד לא העזתי לראות.

ואז הבנתי:
הלב שלי הוא בית.
ומי שנכנס אליו חייב להיות אור – לא צל.