על געגוע שהפך לחיבור, על בובה שהיא נשמה ועל המסע הפנימי של אמונה, נשמה ואנרגיה
הסיפור של רבי
אטלנטה 2003. נחתתי עם הלב קצת ריק – רחוקה מהארץ, מהמשפחה, מהחיבוק המוכר.
בין מדפים מלאים בבובות צבעוניות, עמד אחד – לבן, רך, במכנס אוברול קצר.
הוא הסתכל עליי, ואני עליו.
היה שם משהו בעיניים שלו – שקט, חם, כמו אומר “בואי, אני אהיה איתך במסע הזה”.
קניתי אותו. שמתי בתיק.
ומאז – אנחנו יחד.
רבי הארנב.
כשהארנב מזכיר לי מי אני
יש דברים שאנחנו לא בוחרים – הם בוחרים בנו.
רבי בחר בי בדיוק כשנזקקתי לאמונה.
הוא ישב איתי בלילות לבד במלון באטלנטה, שמע את השקטים והשתיקות, והיה סוג של עוגן.
הוא לימד אותי, בלי מילים, שלפעמים “האמונה” באה בצורת בובה קטנה, לבנה, עם לב ענק.
לא כי היא עושה ניסים – אלא כי היא מזכירה לנו שאנחנו לא לבד במסע.
הקול השקט שבפנים
רבי עבר איתי מדירה לדירה, ממדינה למדינה.
ראיתי איתו בכי, צחוק, אהבות, פרידות, התחלות חדשות.
הוא ספג הכול, והוא עדיין מחייך.
כשהילדים במשפחה באים, הם ישר רצים אליו.
משהו באנרגיה שלו נוגע.
יש לו נשמה.
ואני מבינה – אולי כי הוא מחזיק חלק מהנשמה שלי, ההיא שנשארה ההיא שלפני המסעות, הילדה שהאמינה בפלאים.
כוחו של חיבוק פשוט
אין כמו האנרגיה שחוזרת כשאני מחבקת אותו.
רוך, חמלה, שלווה.
רבי הוא לא רק בובה – הוא תדר.
תדר של אהבה טהורה, של משפחה, של בית.
הוא מזכיר לי שהאנרגיה שאנחנו יוצרים סביבנו נשארת – אפילו בתוך צעצוע ישן בן עשרים שנה.
וכשיש אנרגיה טובה, גם הקטנים שבאים הביתה מרגישים אותה, ונמשכים ישר אליו.
סִיּוּם קָטָן־גָּדוֹל
לפעמים, כדי לזכור מי אנחנו, לא צריך מראה, רק בובה קטנה שמביטה חזרה.
רבי הארנב מזכיר לי את הדרך, את הפשטות, את הלב.
ואני – רק אומרת תודה.
כי יש מסעות שעוברים דרך ארצות ויש כאלה שעוברים דרך נשמה אחת קטנה –
עם אוזניים ארוכות ולב ענק.
