מי שמכיר אותי יודע שחג החנוכה הוא אצלי לא רק חג.
הוא תחושה, הוא לב, הוא אור שמתעקש להמשיך לבעור גם בימים שהפתילות נרטבות.

הרבה דברים טובים ורעים קרו לי בחיים בחנוכה, אבל הנס הגדול מכולם – היה הנס שהחזיר אותי הביתה.
אחרי 11 שנים של גלות בניו־יורק, מזוודה אחת מלאה חלומות, וגעגוע שלא הפסיק לנשום.

שלושה אנשים בלבד ידעו.
הדודה היקרה שלי, האחייניות – והלב שלי.
ובלב ידעתי: הפעם אני חוזרת באמת.

“תחזרי, זה הזמן… אני צריכה אותך.”
שלוש מילים של אמא, ז"ל, שלחשו לי יותר חזק מכל רעש של עיר גדולה.

לא שאלתי. לא התלבטתי.
יצאתי מהעבודה, נסעתי לאל-על, שילמתי על כרטיס הלוך-חזור
(הם לא הבינו שאני חוזרת לביקור – אבל אני ידעתי שאני חוזרת לחיים).

ואז הסתכלתי על התאריך.
חנוכה.
חג האורות. חג הניסים. חג של התחלות.
ופתאום הבנתי – המציאות מדליקה לי נר חדש.