ואז הגיע יום שישי.
מסיבת בריכה | מוזיקה | ריקודים
"את באה?" "תקני כרטיס" מאיה שולחת לי הודעה
קניתי.
כי הרגשתי שהפעם אין לי שום רצון לעצור את החיים.
רק לזרום איתם.
בכניסה חילקו לנו צמיד עם תליון של אינסוף.
התבקשנו לכתוב מה אנחנו משאירים מאחור.
בלי לחשוב יותר מדי כתבתי:
"אני משאירה אותך מאחור וצועדת קדימה."
זו לא הייתה הודעה למישהו אחר.
זו הייתה מתנה לעצמי.
חזרנו הביתה ארבעים וחמש דקות לפני כניסת השבת.
ישבתי לרגע בשקט וניסיתי להבין מה באמת קרה בשלושת הימים האחרונים.
הבנתי שלא חזרתי לילדות.
הילדות חזרה אליי.
והיא הגיעה בדיוק בזמן.
כי אולי ליקום אין טעויות.
אבל יש לו תזמון מופלא.
ועכשיו…
נותר רק לחכות לאוקטובר.
סיני מחכה לנו.
ואני כבר יודעת…
גם ממנו ייוולד סיפור.
אבל זה כבר יהיה בלוג אחר.
