בואו נדבר על אבא… על האיש שידע לתפור בד – ולחבר לב.
אבא שלי, ליאון יהודה כהן ע"ה, הגיע לארץ מקזבלנקה שבמרוקו.
משפחה שומרת מצוות, בית חם, אמונה עמוקה וחיים שלא תמיד היו פשוטים.
הוא היה חייט. אבל לא סתם חייט – אומן. כזה שכל השכונה הכירה.
מי שנתקע עם חולצה, עם מכפלה, עם חתן שזקוק לחליפה של הרגע האחרון – הלכו לליאון. כי ליאון ידע.
הוא ידע לבדוק בעין. למדוד בלי סרט. לתפור בלי לדרוך על הנשמה.
ההורים שלי עבדו קשה.
קשה מידי.
חמישה ילדים, עולים חדשים, פרנסה, סביבה, רצון שלא יחסר לנו כלום.
הלחץ היה שם.
אבל כשהגיע לילדים – היה רוגע.
לא צעקות.
לא ידיים.
רק לב.
אמונה זה להמשיך גם כשקשה
בילדות שלי אני זוכרת את הבקרים עם טלית שמגיעה עד הרצפה ואני רואה רק נעליים וגרביים. תמיד הגרביים.
זה היה הסימן של הבוקר.
סימן של קדושה פשוטה וכשהוא סיים להתפלל, הוא כבר ישב ליד מכונת התפירה.
שתיים היו לו – אוברלוק ורגילה.
הבית היה מלא חוטים, סיכות וצחוק קטן מהסוג שמחזיק חיים.
והוא רצה שאלמד, שאהיה חייטת, שאלמד ממנו.
יום אחד, באסיפת הורים, המורה סיימה לדבר עליי… פחות מחמיא והוא עמד שם ואמר לי:
“איווה, בואי ללמוד חייטות. אני אלמד אותך.”
ואני? הלכתי עם העדר. לא עם הלב.
היום אני יודעת – כל החיים הוא לימד אותי. לא דרך מחט וחוט. אלא דרך מבט. דרך רוגע. דרך צחוק. דרך אהבה פשוטה.
נשמה זה לא מה שאתה עושה – זה איך שאתה עושה
אבא שלי היה איש תמים.
לב מזהב. לב שנותן. לב שמאמין באנשים. חלקם ניצלו את זה.
חלקם העריכו.
אבל הוא לא הפסיק לתת.
לא הפסיק לתפור לאנשים לא רק בגדים – תפר להם הרגשה.
תפר להם ביטחון.
תפר להם "אני רואה אותך".
ימי שישי? הוא היה חוזר מהשוק עם שקית ענקית שחורה. פירות, עגבניות, פלפל חריף.
הוא אהב: עגבניות קצוצות, פלפל חריף, שום, שמן, מלח, חלה.
טעם של ילדות.
של בית.
של נשמה.
אנרגיה עוברת בירושה
אני לא חייטת.
לא תופרת חליפות.
לא יודעת למדוד בטח ובטח לא בעין.
אבל אבא שלי כן העביר לי משהו:
את הדרך להסתכל.
את היכולת ליצור.
את האומנות שבפנים.
את החום.
את ההומור.
את ה"בדיוק בקצב שלך".
אני לא תופרת בדים.
אני תופרת מילים.
אנשים.
רגעים.
סיפורים.
אותו חוט.
אותו לב.
אותה אהבה.
סִיּוּם קָטָן־גָּדוֹל
אבא שלי היה אומן שהלביש את כולם.
אבל הסיפור האמיתי?
הוא הלביש אותנו.
באהבה. בפשטות. באמונה. בנשמה טובה.
ולפני שנפרד, הוא דאג להיפרד.
מכל אחד בדרך שלו.
ממני – הוא הגיע בחלום.
וזה כבר סיפור לבלוג אחר.
אבא שלי היה איש פשוט.
אמן גדול.
אבא טוב.
ואני ממשיכה את החוט.
בדיוק בקצב שלי.
בדיוק בדרך שלו.
בדיוק — אלירוג.
