הרגליים שלנו סוחבות אותנו לכל מקום.
הן לא שואלות שאלות, לא מתלוננות בקול – פשוט ממשיכות ללכת.
לפעמים הדרך קלה, לפעמים פחות ולפעמים… יש יבלת שורש.
ולא אחת.
שתיים.
בשתי כפות הרגליים.

מי שמכיר – יודע.
זו לא “יבלת”. זה מסמר.
זה דוקר. זה מציק.
זה כואב ובעיקר – לא נותן לשכוח שהוא שם.
פדיקור ועוד פדיקור, הבטחות, טיפולים והיא? לא משחררת.
וגם לא משתחררת.

ואז, באמצע החיים, באמצע היקום ובתחילת תקופת הקורונה כמו כולנו, גם אני גלשתי בטיקטוק ופתאום הופיע סרטון אחד וידיים. יבלת שורש. דיוק.
שלווה.

והשם: טל חנו