איך נולדו קלפי אלירוג – מסע של אמונה, נשמה ואנרגיה

על מסאז’, על כתף שבוכה ועל מטפל שפתח לי דלת לנשימה

ואיך יום שישי אחד בקומה 7 הפך להרגל של בריאה טובה

אני אף פעם לא הייתי בקטע של מסאז'.
תני לי לדבר, לכתוב, לרוץ בין משימות — אבל שיגעו בי? פחות.
עד שיום אחד הגוף שלי אמר “די”. לא בלחש… בכאב חד בכתף, כאילו כל האחריות שנשארה על הכתפיים שלי במשך שנים החליטה ליפול בדיוק על נקודה אחת.

ניהלתי מחלקה שלמה. לבד.
קמתי עם העבודה, הלכתי לישון איתה, והלפטופ הפך להיות בן זוג רשמי.
לא היה בוקר, לא היה לילה — הייתה רק עשייה.
ומתי מגיעים לשבירה? כשלחץ נהיה חלק מהנשימה.

ואז… אחיינית שלי אמרה לי:
“תנסי את יניב קוקה. הוא מקבל אצלך בבניין, קומה 7.”
היקום כיוון אותי ישר לדלת הנכונה.

כשאת פותחת את הדלת ואת מרגישה ‘הגעתי הביתה’

אני מאמינה בתחושות בטן.
מקום או אדם – או שמרגישים, או שלא.

שלחתי ליניב הודעה מהוססת, כי בכל זאת… מסאז'?
תוך שניות קיבלתי מענה.
כבר שם משהו נרגע בי.

וכשהגעתי — יניב פתח את הדלת עם חיוך.
חצי חיוך, חצי רוגע, ו-100% תחושת “את בידיים טובות”.
אפילו צחקתי לפני שהטיפול התחיל… מי היה מאמין?

שם הבנתי:
לפעמים האמונה מגיעה דרך אנשים.
דרך ידיים של מישהו אחר שמחבר אותך לעצמך.

כשהכאב הופך לשחרור

ביקשתי מסאז’.
יניב עשה מסאז’, כוסות רוח, נשימות, ושקט.
שקט כזה שגורם לנשמה לתפוס מקום.

בחיים לא חשבתי שאעשה כוסות רוח.
היום? אני מבקשת את זה מרצוני החופשי.
מה שנקרא — מאפס לטיבטי בחמש דקות.

והכי אהבתי?
בסוף כל טיפול יניב מניח ידיים מעל הגוף, אומר תודה לבריאה,
ואני מרגישה כאילו מישהו מנקה לי את כל השבוע.
חיבור בין גוף לנשמה – אמיתי, פשוט, בלי מילים מיותרות.