אחרי שבוע הוא חוזר אליי עם משפט אחד:
“מוכנה? בואי נפתח את האתר.”

נשמתי נעצרה.
פותחת.
רואה.
ומתרגשת.
הבסיס היה מושלם – יציב, מקצועי, נקי.
ממש כמו חלום שנבנה נהפך למציאות מול העיניים.

אבל מה שהרשים אותי באמת היה הרגישות:
איתמר שם תמונה בעמוד “אודות” ואמר לי:
“זו את.”
וזה היה כל-כך נכון.
כל-כך אני היום – שיער לבן, שלווה, אמת.

את התמונה הזו שמתי ישר בתמונת פרופיל בווטצאפ.
בול.

וזה לא נגמר.
איתמר לא “בונה והולך”.
הוא נשאר.
שואל, בודק, מייעץ, מחמיא, מלווה.
איתמר, איך מוסיפים?
איתמר, איך מוחקים?
איתמררר… ותמיד — תשובה.
תמיד שם.

זה יוצר נשמה של אתר. זה יוצר בית.