והבוקר הגיעה השיחה שבגללה בכלל נכתב הבלוג הזה.
אני מגיעה לבריכה.
אריה המציל מקבל אותי:
"בוקר טוב, מדמואזל. אתמול לא הגעת."
"נכון", עניתי, "הייתי אחר הצהריים וגם בראשון."
"חסרת."
"תודה, אריה. אין עליך."
ומשם התפתחה שיחה.
על החיים.
על אלירוג.
על מה שאנחנו עושים.
ועל עוד כמה דברים שגיליתי על אריה המציל, אבל אותם נשמור לבלוג אחר אם הוא יסכים.

אריה עומד על שפת הבריכה.
אני, כמובן, בתוך המים.
מתנצלת על זה שאני מנהלת שיחה מתוך הבריכה, אבל מסבירה לו שוב:
אני אוהבת מים.
ואז אני מסתכלת סביב.
בארבעת המסלולים שוחים שמונה שחיינים. שניים בכל מסלול.
כולם שוחים חתירה, כמעט באותו קצב.
וזה באמת היה מראה יפה.
"אריה, תסתכל", אמרתי לו. "איזה יפה."
הוא הסתכל עליהם.
ואז הסתכל עליי.
"תקשיבי", הוא אמר, "הם באים לעבוד. את באה ממש ליהנות."
צחקתי.
אבל הוא המשיך:
"אני מסתכל עלייך.
שימי לב, את לוקחת את הזמן שלך.
צוללת באמצע… עוד מעט אני זורק לך מטבעות שתמצאי אותם."
פה כבר צחקתי בקול.

כי פתאום ראיתי את עצמי דרך העיניים שלו.
כולם שוחים.
וגם אני שוחה.
רק שאני לא ממהרת לשום מקום.