על אמונה, אהבה אחרת ודודה אחת עם לב ענק
כשאין ילדים ביולוגיים – אבל יש משפחה של נשמה
כולם שואלים – איך אין לך ילדים?
ואני עונה באמונה שלמה – כי ככה בורא עולם החליט.
אין לי, אבל כל יום אני מרגישה שיש לי. לא חסר לי, לא חסרה בי פינה, לא נותר בי “למה”.
כששואלים אם הקפאתי ביציות, אני מחייכת: אני לא מאמינה ברפואה – אני מאמינה בבריאה.
וכשהם מקשים: "אבל את כל כך טובה עם ילדים, איך יכול להיות?"
אני עונה בשקט: ככה.
יש לי תפקיד אחר בעולם הזה. לא פחות חשוב, אולי אפילו יותר.
כי דודה – זו מילה עם לב.
האמונה שלי נולדה עם מיקה מזל.
בדיוק בתקופה שחיפשתי את האור, היא הגיעה לעולם והביאה איתה ניצוץ של תקווה.
אמא שלי עוד הספיקה להכיר את הנינה שלה, לראות את ההמשך ואני הרגשתי את הברכה.
הבנתי אז שהבריאה לא חייבת לנו דבר – היא נותנת בדרכה, בזמן שלה.
אמונה היא לדעת שכל ילד שמגיע לעולם – אפילו אם הוא לא שלך – יכול לשנות לך את החיים.
היא לא נמדדת בביולוגיה, אלא באהבה.
והאהבה הזו? היא אמונה חיה ונושמת.
עמית רז ורני מזל גלעד – הם נגעו לי בנשמה
זו הייתה תקופה שהצלחתי שוב לנשום.
הם לימדו אותי את מה ששום שיעור רוחני לא יכול ללמד:
איך לחבק בלי תנאים, איך לצחוק מהבטן, ואיך לשכוח מהכול כשהם אומרים “דודה, תראי!”.
נשמה זה לדעת לאהוב בלי תעודה, בלי שם משפחה זהה – רק מהלב.
זו תחושה שעוברת במבט, בצחוק, באמון הפשוט שבינינו.
שם, בלב הילדים האלה, מצאתי את עצמי.
ואז הגיעה רומי רז – הסוכריה של חיי
האנרגיה שלה מדבקת, היא נכנסת הביתה כמו אור של שמש ואומרת “דודה, תראי אותי!”.
וכשאני רואה אותה – אני רואה את הבריאה כולה.
היא תזכורת חיה לזה שילדים הם לא רק מי שנולדים לנו,
הם גם אלה שאנחנו בוחרים לאהוב בכל כוחנו.
האנרגיה שלה מזכירה לי לנוע, לרקוד, ליצור – בשבילי, בשבילם, בשביל כל מי שמאמין שדודה יכולה להיות גם בית.
סִיּוּם קָטָן־גָּדוֹל
אז נכון, אין לי ילדים ביולוגיים – אבל יש לי משפחה של נשמות.
יש לי אחייניות ואחיינים שהפכו למראה של האור שלי.
יש לי אהבה שמקיפה אותי בכל יום מחדש.
ובדמיון – אני כבר רואה אותם עומדים איתי על הבמה בהרצאה של "אלירוג":
מיקה מזל רוקדת, עמית ורני משחקים קטע קצר ורומי קופצת וצוחקת בקצב שלה.
ואני? אני רק מחבקת ומודה לבריאה.
כי לפעמים, לא ללדת – זו הדרך שלי ללדת אור.
