“אָז מָה קוֹרֶה?” היא שאלה אותי. “את לא בלחץ? את לא פוחדת שזה יחלוף?”
הסתכלתי עליה וחייכתי.
"לא, אני פשוט יודעת שזה עוד לא הזמן.”
פעם המשפט הזה היה נשמע לי כמו תירוץ. היום הוא מנוחה.
כי למדתי שכשיש אמונה – גם השקט הוא סוג של תשובה.
היקום לא תמיד צועק, לפעמים הוא רק לוחש: "עוד לא, מתוקה. תני לזה להבשיל".
אז במקום למהר, אני נושמת.
ובמקום לפחד – אני בוטחת.
לא הכל חייב לקרות עכשיו,
אבל כשזה יקרה — זה ירגיש כאילו חיכיתי לזה בדיוק עד עכשיו.