לפעמים מילה אחת משנה כיוון שלם
ואיך יצאתי מעולם ההייטק – וחזרתי לעצמי
יש רגעים בחיים שלא מתוכננים.
את חושבת שעשית מעבר דירה "עוד אחד", עבודה "עוד אחת" ואז מגיע שיעור.
שיעור בקליטה – ולא רק בסימני רשת.
כשהגעתי לרמת־גן לדירה בלי קליטה, מצאתי את עצמי יוצאת לגינה הציבורית כדי לחכות לשיחות עבודה.
הפלאפון עומד על קערת תפוחי אדמה, רק שלא יזוז… כי אם הוא זז – השיחה נקטעת.
וככה, מהרגע הכי מוזר, הכי לא מוכן – התחיל מסע.
אני יודעת כשזה שלי
התקבלה שיחה.
ראיון עבודה.
בניין ב.ס.ר 3, קומה 19.
חברה שיש לה מניות בבורסה, משהו אחר ממה שאני מכירה, זה לא משרדי ממשלה.
אמרתי לעצמי: זו המשרה שלי. אני יודעת את זה. אני מאמינה בזה.
הגעתי. למדתי.
נכנסתי לעולם שלא הכרתי – אמזון.
שירות לקוחות תוך 24 שעות.
7 ימים בשבוע.
ואני? אני שם.
כל תגובה, כל תיקון, כל שיפור – אביב קטן של הצלחה.
האמונה שלי אמרה:
אם אני כבר עושה – אני עושה 100%.
בלי פשרות.
אבל הנשמה תמיד יודעת כשהגיע הזמן לזוז
ואז התחיל משהו לזוז מבפנים.
לא צעק. לא דרש. רק לחש:
יקירה, זה הזמן לרענן.
הייתה שם מערבולת שלא שייכת לי ואני? הייתי באמצע.
ניסיתי להישאר. ניסיתי להחזיק.
אבל הנשמה לא עובדת בשום מקום בכוח.
עד רגע אחד.
שקט במשרד.
משהו לא מסתדר.
הנשמה שלי אמרה:
תתכונני. זה מגיע.
עשיתי שיעורי בית כמו שאני יודעת: מפרקת מילים. בונה מילים ולמחרת אמרתי:
אני מסיימת.
לפעמים משפט אחד פותח שער שלם
והוא, המנכ"ל –
אמר לי: "את מִקְצוֹעִית. אלופה. אני לא מכיר אנשים כמוך."
משפט.
לא מחמאה.
לא טפיחה.
אישור.
והאנרגיה שלי ענתה בפנים:
נכון.
נכון.
נכון.
ברגע הזה משהו בי נפתח.
משהו שנרדם. משהו שחיכה.
שם נולדה אלירוג.
בלי תכנון גדול.
בלי אסטרטגיה.
בלי “אני בונה מותג”.
פשוט – חזרה לעצמי.
סִיּוּם קָטָן־גָּדוֹל
לבוס, אם אתה אי פעם קורא את זה:
אמרו שאתה קשוח.
אבל אני ראיתי אדם חרוץ, צנוע ולב רחב.
היקום מפגיש אותנו לא סתם.
גם הפעם לא.
ולך, קוראת יקרה:
כשמישהו מזכיר לך מי את –
אל תתעלמי.
זה כנראה הרגע שבו את מתחילה מחדש.
בְּדִיּוּק בַּקֶּצֶב שֶׁלָּךְ
תמיד.
