כשהלב פתוח – גם השולחן מתמלא
על הכנסת אורחים, שורשים, אנרגיה ומה שבאמת מזין אותנו
את מושג הכנסת האורחים אנחנו לומדים עוד בילדות. סיפור אברהם והמלאכים תמיד חוזר אליי – שלושה אורחים, אוהל במדבר, ואדם שלא חסך. הוא מגיש להם את מה שיש לו, ואפילו יותר.
מהבית אני זוכרת את אמא שלי – ההתרגשות בעיניים כשמגיעים אורחים, פתיחת המקרר והלב יחד, בלי חישובים ובלי לצפות לתמורה. כשרואים את האמא, מבינים שיש ממי ללמוד.
אמא שלי הייתה אישה חכמה, אפילו נביאה בדרכה. רוגע, חיוך, מילים שנאמרו בשקט – והיו מתגשמות.
לא סתם חקוק על המצבה: “פיה פתחה בחוכמה ותורת חסד על לשונה”. כך היא הייתה.
אני? מיקס שלה ושלי.
אוכל שמתחיל בכוונה
בבית של יוצאי מרוקו – אוכל תמיד יש.
אצלי? חריף וקצת מתוק. במגירה יש משהו מתוק “ליתר ביטחון”, ובמקרר מטבוחה חריפה וסחוג. איזון.
אבל את הדבר הכי חשוב למדתי מאמא: לא נכנסים למטבח בלי מצב רוח טוב.
כשמבשלים באהבה – האוכל מרגיש כמו מנגינה בפה של האורח. זה בדוק.
יש אנרגיה בכל דבר, ואם כבר אנרגיה – עדיף שתהיה טובה.
שורשים, שפע ומידה
כשאני חושבת על השורשים שלנו כעם – במדבר לא היה גז, לא תנור, ולא מדפים מלאים. היו תמרים, עצים, פשטות.
ואז אני מסתכלת סביב – שפע, תעשייה, אוכל בכל פינה. לפעמים זה מרגיש לי יותר מדי.
הקדמה עוזרת, אבל לפעמים גם מרחיקה.
אני למשל אוהבת שסק. מאוד.
בפריחה – אני קוטפת. זה מחזיר אותי לילדות.
פעם אחת לא הסתפקתי בכמה. קטפתי וקטפתי עד שהשקית התמלאה. בבית גיליתי – רוב השסק כבר לא ראוי לאכילה.
ואז עלתה מחשבה:
הבריאה נותנת הכול. האם לא היה מספיק לאכול ליד העץ וליהנות? למה לקחת יותר ממה שצריך?
קיבלתי מסר מעצמי:
לא לקחת יותר ממה שמספיק לי.
להשאיר גם לאחרים.
נתינה, הקשבה ופעולה
אני עושה הרבה שיחות עם עצמי.
וכשאני מגיעה למסקנה – אני פועלת לפיה.
השכל הישר מדבר, אבל הוא צריך הקשבה מלאה.
אם הבנת – תפעלי.
מאז, אני לא קוטפת יותר ממה שאני צריכה. רק לרגע קטן של ילדות.
אוכל וברכה הולכים יחד. לפעמים לא צריך הרבה – מספיקה נתינה מהלב.
זה מורגש. זה אמיתי. זה מרגיע. זה מזמין.
סִיּוּם קָטָן־גָּדוֹל
אוכל הוא הרבה יותר מצלחת מלאה.
הוא כוונה. הוא אהבה. הוא ברכה.
שפע תמיד קיים –
צריך רק לדעת לחלוק,
ולזכור:
מה שניתן מהלב – חוזר, בדיוק בזמן, ובדיוק בקצב שלך.
