זה התחיל במקרה.
או שלא.
ימי הקורונה. לילות ארוכים. כולנו מול המסכים.
בבוקר בישלנו, אפינו, ניסינו לשרוד את השעמום.
ובלילה? שכבנו במיטה וגילינו עולם חדש של סרטונים.
פייסבוק, טיקטוק, אינסטגרם — מי שלא היה שם לא יבין.
ואז זה קרה.
סרטון אחד.
אישה שמנסה להכין קוסקוס.
המטבח מלא סולת.
מוסיקה ישראלית ברקע.
מגב ביד.
מים נשפכים.
וצחוק. צחוק מתגלגל שלא מפחד מעצמו.
לא הצלחתי להפסיק לצחוק.
אבל מעבר לצחוק — ראיתי אור.
כך הכרתי את ליבנת.
ליבנת חיה בפלורידה.
נולדה בארץ, בראשון לציון.
אישה עובדת, חכמה, אמיצה, עם תעוזה.
התחלנו לשוחח בהודעות.
“אני מגיעה לארץ עוד ארבעה חודשים”, היא כתבה.
וזה היה הרגע שבו הבנתי —
לפעמים אמונה מתחילה בקליק קטן על סרטון.
אמונה היא לא תמיד משהו גדול ורוחני.
לפעמים היא פשוט ההסכמה להיפתח לאדם זר שמביא איתו אור.
מאז, הקשר הזה הפך להיסטוריה.
תצוגות אופנה חיות, שידורים שבהם היא שרה, מנקה, לפעמים אפילו נרדמת עם הצופים.
כ-16,000 עוקבים צברו לה.
אבל מה שבאמת יש לה — זה לב.
ליבנת היא אישה של שמש.
כמו פלורידה.
אי אפשר להסתכל עליה ולא להרגיש חום.
היא אוכלת הכל.
מתוק, מלוח, חריף — וקרמבו מוקה יותר מווניל (יש גם סרטון הוכחה בעמוד שלה).
היא יוצרת סיפורים מהמאכלים.
היא מבינה שהחיים הם עכשיו.
המוטו שלה:
“לחיות היום ולהינות מהרגע באהבה.”
כשהיא בארץ — היא מגיעה אליי. לא מתואם. לא מתוכנן. פשוט קורה.
יש לה פינה חמה אצלי בבית.
ובלב.
כי נשמה מזהה נשמה.
ואור אוהב אור.
ליבנת נוסעת בתחבורה ציבורית ואומרת תודה לנהג בעלייה וגם בירידה.
כן, גם שם היא מפזרת אור.
היא מנסה לאחד אנשים.
צפון. דרום. מרכז. ירושלים.
מפגשים, חיבורים, לבבות.
בביקור האחרון יצאנו יחד להכיר לעולם את אלירוג – קלפי מסרים והעצמה.
חילקנו פליירים. צילמנו סרטונים. עשינו לייבים.
וזה היה רגע שבו ראיתי —
שמש לא נחלשת כשמחלקים אותה.
היא רק זורחת יותר.
חברות צריך לשמר.
אנרגיה צריך לטפח.
ושמש? תמיד צריך בחיים.
לפעמים מספיקה חברה אחת
לא צריך עשר חברות.
לפעמים מספיקה אחת.
אחת שמבינה.
אחת שמחייכת.
אחת שמזכירה לך שהאור לא נגמר.
אז אם אתם רוצים קצת שמש —
חפשו את ליבנת בפייסבוק.
מקסימום תצחקו.
מינימום תזכרו לחיות היום.
ואם הגעתם עד לכאן —
עוד מעט לייב משותף של ליבנת ושלי.
קלפי אלירוג – קלפי מסרים והעצמה.
בדיוק בקצב שלך.
