מתנה בהשאלה – כשהיקום יודע בדיוק מה הנשמה צריכה

מתנה בהשאלה: לפעמים היא מגיעה על ארבע רגליים

לא כל המתנות נשארות לנצח, אבל כולן משאירות חותם

מתנה בהשאלה הגיעה אליי בדיוק בזמן.
לא עטופה בנייר צבעוני ולא עם סרט גדול, אלא עם ארבע רגליים קטנות, עיניים שממיסות את הלב וזנב שלא מפסיק לשמוח.

קוראים לה בלה.

בלה היא פודל טוי, הכלבה של האחיינית שלי. הם יצאו לחופשה
ואני זכיתי להיות הפנסיון שלה.
אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא באמת "פנסיון". זה פנסיון מלא… ועל מלא.
מה זה אומר?

זה אומר שכל היום אנחנו יחד.

כשאני יוצאת – היא יוצאת איתי. הרצועה מתחברת והופ… העולם מחכה לשתינו.
אמרו לי להוציא אותה ארבע פעמים ביום.
אני חושבת שבלה הצליחה לשכנע אותי שאפשר הרבה יותר.
וכשאני רואה כמה היא נהנית מכל יציאה, אני כבר לא סופרת.
אפילו הכנתי לה ביצה קשה, ערבבתי עם הבונזו, רק כדי שתאכל בהנאה.

ובלילה?
המיטה שלה נשארה כמעט מיותרת.
היא בחרה לישון לידי. ממש לידי.
למזלי היא לא מנשירה שיער… אחרת אולי הייתי צריכה לנהל איתה משא ומתן קטן.
אבל האמת?
לא הייתי משנה בזה שום דבר.

מתנה בהשאלה מגיעה בדיוק בזמן

אני מאמינה שליקום יש דרכים משלו.
יש רגעים שבהם אנחנו מבקשים תשובה, נחמה או אפילו חיוך קטן… ולא תמיד אנחנו מקבלים אותם בדרך שציפינו.

לפעמים הם מגיעים בדמות אדם.
לפעמים בשיחת טלפון.
ולפעמים…
בדמות כלבה קטנה בשם בלה.

היא לא יודעת מה עבר עליי בתקופה האחרונה.
היא לא מכירה את הסיפורים שלי.
אבל בכל פעם שהיא מסתכלת עליי
כאילו היא אומרת בלי מילים: "אני כאן."
וזה מספיק.

אולי זו בדיוק המשמעות של אמונה
להבין שלא כל המתנות מגיעות בצורה שתכננו,
אבל הן תמיד מגיעות בזמן הנכון.

כמה מעט צריך כדי למלא לב שלם

לבלה אין הרבה דרישות.
קצת אוכל | טיול | משחק עם הכדור | ומעל הכול… אהבה.

כמה פשוט.

ואז מצאתי את עצמי חושבת עלינו, בני האדם.
כמה אנחנו רצים.
כמה אנחנו דואגים.
כמה אנחנו מחפשים את הדבר הבא.

כשבעצם, עמוק בפנים, גם אנחנו רוצים בדיוק את אותם הדברים.
שמישהו ישמח לראות אותנו.
שמישהו יקשיב.
שמישהו יאהב אותנו כמו שאנחנו.

יש רגעים שבהם אני מדברת אל בלה והיא מסתכלת עליי ומטה את הראש ימינה,
אחר כך שמאלה, כאילו היא באמת מבינה כל מילה.
ואולי היא באמת מבינה?

כי יש שפה אחת שלא צריכה מילים.
השפה של הנשמה.

מי באמת חופשי יותר?

אמרו לי לשים לה רצועה.
ואני עושה את זה באהבה.

אבל בזמן שאנחנו מטיילות, עולה בי שאלה.
מי באמת חופשי יותר?
בלה, שכל עולמה מסתכם באהבה, אוכל וטיול…
או אנחנו, בני האדם, שאין לנו רצועה, ובכל זאת אנחנו כל כך קשורים לדאגות, לפחדים ולמחשבות שלא מפסיקות לרוץ?

אולי החופש האמיתי הוא לא כמה מקום יש לנו ללכת.
אלא כמה מקום יש לנו בלב ליהנות מהרגע.

ובזה…
בלה היא מורה נהדרת.

סיום קטן־גדול עם טוויסט של השראה

עוד מעט בלה תחזור הביתה.
אני כבר יודעת שהבית יהיה קצת יותר שקט.
הכדור כבר לא יתגלגל בסלון.
לא יהיו זוג עיניים שמחכות לי ליד הדלת.

אבל משהו ממנה יישאר כאן.
כי יש מתנות שלא באות להישאר.
הן באות להזכיר לנו איך מרגישה אהבה פשוטה.

קיבלתי מתנה בהשאלה.
אני שומרת עליה מכל משמר.
לא נשארו לנו עוד הרבה ימים יחד, ולכן אני נהנית מכל רגע.

כי זיכרונות…
אף אחד לא לוקח בחזרה.