אני קשובה, אבל לשון הרע פחות, זה המשפט שעבר לי בראש בזמן ששוחחנו בטלפון, מתעדכנות על הא ודא, צוחקות, מנתחות מילים ומשפטים כאילו אנחנו חוקרות פרטיות של החיים עצמם.

ואז היא שואלת אותי:
“מה את אומרת על מה שקרה?”
אני עונה:
“ומה קרה?”
היא זורקת שם של סלב ואני אומרת:
“לא שמעתי.”

שקט קטן.

ואז היא מתפוצצת מצחוק:
“תגידי… את חיה בענן? איפה את? איך את לא יודעת?”
ואז הגיע המשפט שהפיל אותי:
“הלוואי עליי הנחת רוח שיש בך.”

המשכתי לצחוק.
כי היא מכירה אותי.
היא יודעת שאני פחות בקטע של גוסיפ, פחות מחפשת רכילות שתמלא את היום.
לא כי אני צדיקה גדולה.
פשוט, זה לא מזין אותי.
והיא?
היא מצחיקה בטירוף ויש לה לב ענק.
אבל מבחינתה, קצת גוס' בשיחות זה כמו תבלין.
וככל שיש יותר, יותר טוב.