כי לפעמים דווקא כשהכול רועש מסביב – הנשמה מדברת הכי חלש
כן, היה המון רעש.
המון דעות, מחשבות, ציפיות, עצות, "כוונות טובות".
עד שלא שמעתי יותר את הקול שלי.
בתוך כל הנתינה לאחרים – שכחתי את עצמי.
עד שהשקט שלי הפך לשתיקה.
זו הייתה הנקודה שבה הבנתי שאני באמצע תהליך.
תהליך אמיתי, עמוק, לא תמיד נעים – אבל מתנה לחיים.
כשהכאב מלמד אותנו להאמין מחדש
כולנו עוברים בחיים את חמשת שלבי האבל, כמו שתיארה אליזבת קובלר־רוס:
הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה.
ואני עברתי כל אחד מהם – לא מהספר, מהחיים.
הייתי כל כך קשורה אליה והיא – הכינה אותי לחיים, אבל איך מתכוננים לבדידות?
רק דרך אמונה.
רק דרך הידיעה שיש סיבה, גם אם עוד לא מבינים אותה.
כשאיבדתי את אמא שלי לפני שבע וחצי שנים, נשארתי ילדה בלי אמא, גם כשכבר הייתי אישה.
הכחשתי – כאילו זה חלום. הייתי מתקשרת לטלפון, אולי תענה.
כעסתי – על כולם. על החיים, על הבריאה.
התמקחתי – דיברתי בקול רם עם בורא עולם: "תענה לי, בבקשה!"
נשברתי – דיכאון עמוק, בכי, הסתגרות, חוסר רצון לקום מהמיטה.
ורק אז, לאט לאט, הגיעה הקבלה – לא של ויתור, אלא של השלמה.
הבנתי שזו הדרך שלי. זה השיעור שלי.
ושיש בי כוח שלא ידעתי שיש לי.
כשהשקט חוזר לדבר
בתוך כל הרעש, לא שמעתי אותה.
אבל היא לא נעלמה – היא חיכתה.
חיכתה שאפסיק לברוח, שאשב רגע עם עצמי, שאנשום.
ואז לאט לאט שמעתי אותה שוב.
שקט. רך. אמיתי.
הנשמה שלי לימדה אותי להקשיב –
לא למה שאומרים, אלא למה שאני מרגישה.
לא למה שנראה נכון, אלא למה שמדויק לי.
ומשם, מתוך ההקשבה, חזרתי אליי.
אל מי שאני באמת, מתחת לשכבות, מתחת לרעש.
כי אנרגיה חדשה נולדת בדיוק כשמבינים שאין לאן לברוח – רק לאן לגדול
אחרי מסע ארוך עם עצמי, החלטתי לקום.
לא עוד חיים על שקט אוטומטי, לא עוד הדחקה.
להשתיק את הרעש מבחוץ – ולהתחיל לשמוע את הפנים.
כך נולדה אלירוג – מתוך אהבה טהורה, מתוך תקומה.
אחרי ניקוי, ניתוק, התבהרות.
אלירוג היא אני, את, כולנו –
היכולת להיבנות מחדש, למצוא את האור אחרי הרעש,
ולצעוד קדימה, בדיוק בקצב שלך.
סִיּוּם קָטָן־גָּדוֹל
השקט שלך הוא לא חוסר קול – הוא מקום של כוח.
הקשבה אמיתית מתחילה כשמפסיקים לדבר.
ושם, בפנים, מחכה הנשמה שלך – מוכנה לספר לך הכול
