יש משהו מעניין בדרך הזו.
אף אחד לא באמת יודע מה אני עושה.
הם שומעים שאני "עובדת קשה", "על פרויקטים", "על עוד משהו".
אבל הם לא יודעים שזה שלי.
שהתוצר הזה — הוא שלהם.
שאני בונה בית.
חברה.
מותג.
לפעמים גם לי לוקח זמן לעכל.

אני כבר יכולה לראות את אחותי הבכורה: ידיים על הראש, עיניים רטובות, "אני לא מאמינה."
ואת אחי הבכור, שאמר לי:
"חכי לפנסיה, למה לך כאבי ראש?" נעלבתי. כן.
אבל זה דווקא היה האש, הדלק, הפחם שהניע אותי הלאה.
לא לעצור עכשיו.
לא לוותר על החלום הזה.