שלחתי הודעה.
חצי מובכת, כי בפייסבוק אי אפשר למחוק הודעות –
והיא ראתה את כל הפעמים שבהן ניסיתי ולא סיימתי.

ושירן? חזרה אליי. חם, פשוט, אמיתי.
"אני פנויה לשיחה מחר ב־13:00".
וזה היה הרגע שבו הנשימה שלי השתנתה.

13:00 הגיע,
ואני עומדת ברחוב ליד הבית של אחי –
עם פרפרים שטסים כמו טיסות ישירות ליוון.
שירן מקשיבה, באמת מקשיבה,
ומסבירה, מכוונת, פותחת לי דלת.
יומיים אחרי זה – אני רשומה לקורס
"איך מעלים סרטונים לרשתות החברתיות".
"אלירוג עדיין לא יצאה לאור, אבל יש כאן זכויות יוצרים. הכל."
היא צחקה ואמרה:
"את פשוט מקסימה. יש לך אנרגיה שאנשים צריכים היום."