"בטן פנימה, גב זקוף"
יש אנשים שאנחנו פוגשות בדיוק בזמן. לא בגלל שתכננו, לא כי ידענו, אלא כי החיים ידעו לפני. דליה הייתה כזו.
מאלה שמיישרות אותו עם מבט אחד חד, ומלמדות אותך לעמוד זקופה. כן, "בטן פנימה, גב זקוף" – ככה זה כשאת דוגמנית בגדי ים.
זו לא רק יציבות. זו דרך חיים.
הכרתי אותה דרך הבן שלה ובאיזשהו שלב כבר לא ידעתי אם אני באה אליו – או אליה.
ישבתי אצלה שעות ולמדתי.
חכמת חיים שלא כתובה בשום ספר, הומור יבש, מציאות ברורה, לב גדול מהים שחיבק רק מי שזכתה להיכנס אליו.
וכמו שתי נשים עם עולמות שונים – זה גם התחיל עם קושי קטן.
"מרוקאית?" היא עיקמה פרצוף.
הסתכלתי לה ישר בעיניים ואמרתי בביטחון: "אני בת להורים יוצאי מרוקו, אוהבי אדם ומכבדים את הבריאה.. אני יכולה לומר לך, גב' דליה, המרוקאיות אולי עושות המון רעש, אבל רק רעש, לא עושות כלום.. בואי נדבר עלייך, עליכם, יוצאי עירק, לכן יש שרשרת על הצוואר שלא עושה רעש, שרשרת צמודה ולכן אתן עושות הכל ובשקט ואז אתן מוציאות שם רע למרוקאיות.. לא יפה, אני בת אדם כמוך, אני אצלך כרגע.
היא עצרה. הסתכלה ואז אמרה:
"וואלה. את אמיתית. אני אוהבת אותך." מאותו רגע – נפתח הלב.
רמי, ג'ינג'ר וחמאה ב-19:00 בדיוק
לדליה היה טקס קבוע: כוס מים חמים עם ג’ינג’ר, לימון, דבש וחמאה וליד תמר עם טחינה. כל יום בדיוק ב־19:00 ואני באמצע, רמי קלפים – שלב אחרי שלב, הבעות פנים, חיוכים שאומרים יותר ממילים.
“איפה את? את באה?”
לפעמים הייתי באה “רק לחמש דקות” ונשארת שעה.
לפעמים רק שיחת טלפון ולפעמים – תירוץ שהטלפון לא עובד.
היא הייתה יודעת בדיוק מה היא עושה.
דליה עבדה. יצרה. זזה. חיה.
תופרת של לירה אחת שהפכה לדוגמנית של חיים שלמים.
חוף מציצים. מטקות. ים זה בית.
אבל לא את כולם היא אהבה, נכון כיבדה, אבל הייתה מוכנה לקבל רק את האמיתיות. אלה שבאות כמו שהן.
הנשמה מחפשת בית. לפעמים היא מוצאת אותו אצל אנשים. לפעמים בגינה.
ברגע, הבן שלה הבכור, גלי ז״ל, הלך לעולמו – הצחוק בבית נעלם ואף אחת לא יודעת איך מסבירים כאב כזה.
רק יושבים ליד.
נושמים יחד.
מחזיקים את הידיים גם אם לא נוגעים.
שבוע לפני שהיא הלכה לעולמה – היא הכינה לי שתיל בצנצנת.
קטן. פשוט. חי ואמרה:
"הוא לא צריך הרבה מים. לפעמים. הוא יחזיק תראי שהוא יצמח."
עניתי לה:
"דליה, אני לוקחת גם את זה שלידו, לא משנה לאן אעבור – הם באים איתי."
והיום הם אצלי בגינה.
שתיים בעציץ אחד.
אִמָּא וּבֵן.
יש מי שעוזבים – ונשארים. האנרגיה לא מפסיקה. היא רק משתנה.
יש מי שעוזבים – ונשארים יותר מאלה שחיים כאן.
האנרגיה של דליה נשארת סביבי.
בצמח.
במילים.
בזיכרון שצוחק וגם כואב.
ובקלפים – שעד היום אני מרגישה אותה מלמעלה אומרת:
"נו, תפתחי כבר. נראה מה יצא."
סִיּוּם קָטָן־גָּדוֹל
במהדורה הראשונה של אלירוג –
בלי הבטחות, בלי תנאים ובלי ספירה לאחור…
רק פינוק קטן ממני, כי ככה אני וככה אלירוג נוצרה — מרגעים קטנים של לב.
אז קבלו באהבה את המתכון לעוגיות של דליה ע"ה – החברה שהייתה אור גדול בחיי ושכל מי שטעמה את העוגיות שלה… יודעת למה היה לה לב מתוק.
המתכון של דליה:
2 מרגרינה
½ קילו קמח
½ כוס סוכר
כפית אבקת אפייה
גרידת לימון
מערבבים 4 דקות במיקסר.
מכינים עיגולים קטנים־קטנים (הן גדלות בתנור!), משטחים עם מזלג, אופים ב־170° כ־20 דקות או עד צבע בין לבן לזהוב.
מצננים, מפדרים אבקת סוכר… ובתיאבון.
כי ברכה היא לא משהו שמדברים עליו.
ברכה היא משהו שמעבירים הלאה — מחברה ללב, מרגע לרגע, מהחיים… הלאה.
דליה שרבי ע״ה
גלי שרבי ע״ה
תּוֹדָה שֶׁהֱיִיתֶם אַתֶּם.






