קוסקוס בספטמבר

קוסקוס של אמא הוא הרבה יותר מאוכל

יש טעמים שלא נשארים בפה, הם נשארים בזיכרון

קוסקוס של אמא בשבילי הוא לא מתכון
הוא בית
אני אוהבת את הקוסקוס האורגינל של הבית
לא קיצורי דרך ולא גרסה מהירה

קוסקוס שמכינים כמו פעם
עם הסיר לאידוי, סיר על סיר בקיצור
פותחים את הסולת עם מים, שמן ומלח
זהו. לכאורה, זה כל הסיפור

אבל מי שמכין קוסקוס אמיתי יודע שהסיפור בכלל לא נמצא ברשימת המרכיבים
הוא נמצא בידיים
כל פתיחה של הסולת לוקחת את הזמן שלה
את כמות המים שמתאימה בדיוק לאותו סיבוב
פותחים, מרגישים, מחזירים לאידוי, מחכים ושוב פעם אותה המנגינה.

אי אפשר למהר קוסקוס

ואולי בגלל זה אני כל כך אוהבת להכין אותו
כי דווקא שם, כשהידיים עסוקות והזמן מאט קצת, המחשבות שלי מתחילות ללכת אחורה
לשורש שלי
לבית
לאמא שלי
לשקט

ואני מוצאת את עצמי מחייכת
לא בגלל מה שאני מכינה עכשיו, אלא בגלל מה שאני מצליחה להרגיש שוב

קוסקוס של אמא והדברים שנשארים איתנו

אמא הייתה מכינה קוסקוס עם מרק ירקות
וטקס זה היה
תחשבו על זה, שעות של הכנה
לפתוח, לאדות, שוב לפתוח, להכין את המרק, לסדר, לנקות…

ואז הכול מגיע לצלחת
וברגע אחד מגיע הביס הראשון

ואגב, קוסקוס אני אוכלת עם כף
אל תנסו לשכנע אותי אחרת

והביס הזה?
תענוג רצוף שמחזיר אותי ישר לילדות
לציפייה שאמא תכין קוסקוס
לריח בבית
לרגעים שבזמן אמת נראו כל כך רגילים ורק אחר כך מבינים כמה הם היו יקרים

ואז הגיע רגע אחד שאני מבינה היום אחרת לגמרי
זמן קצר לפני שאמא הלכה לעולמה, היא החליטה שהיא מלמדת אותי להכין קוסקוס
ככה
היא ואני
ביחד
הידיים שלה מלמדות את הידיים שלי
זה הזיכרון האחרון של אוכל עם אמא שלי

ולפעמים אני חושבת שאולי היא ידעה שאני עוד אצטרך את הרגע הזה
כי מאז, בכל פעם שאני רוצה אותה קצת יותר קרוב אליי
אני מכינה קוסקוס
לא כדי לחזור לעבר
כדי להרגיש לרגע שהבית עדיין יודע את הדרך אלי

לפעמים געגוע מקבל ריח וטעם

יש זיכרונות שאנחנו שומרים בתמונה
יש כאלה שנשארים בשיר
ויש זיכרונות שנכנסים דרך המטבח

קוסקוס של אמא הוא הזיכרון שלי

כשאני פותחת את הסולת, משהו בי נפתח יחד איתה
המחשבות רצות
התמונות מגיעות
פתאום אני שוב הילדה שמחכה שהאוכל יהיה מוכן

וזה מדהים בעיניי איך החיים עובדים
אנחנו גדלים, משתנים, עוברים מקומות, אנשים, תקופות ומסעות שלמים
אבל מספיק ריח אחד כדי למחוק לרגע את כל השנים שעברו

ואז אני מוסיפה ליד הקוסקוס מפרום
וכמובן מטבוחה חריפה

כי בכל זאת… קצת חריף זה החיים

מביס של מזל ועד אלירוג

אחרי שאמא הלכה לעולמה התחלתי את מסע החיפוש שלי
מי אני עכשיו?
לאן אני הולכת?
מה נכון לי?
ומה מתוך כל מה שקיבלתי אני רוצה לקחת איתי הלאה?

ובתוך המסע הזה נוצרה גם "ביס של מזל"
הכנתי ומכרתי קוסקוס, מפרום ומטבוחה
מטבח משולב, ביתי, עם השורשים והטעמים שאני מכירה

בדיעבד אני מבינה שגם זו הייתה תחנה בדרך

חשבתי שאני מוכרת אוכל
אבל אולי בעצם ניסיתי להעביר הלאה משהו מהבית שלי
משהו מאמא
משהו ממני

היום אני כבר לא מוכרת קוסקוס
היום יש לי את אלירוג
ואני מאמינה שאחרי כל החיפושים, התחנות, הניסיונות והשאלות
מצאתי את הדרך שלי
אמונה – נשמה -אנרגיה
מילים אחרות, מוצר אחר, דרך אחרת
אבל כשאני חושבת על זה לעומק, אולי אני עדיין עושה בדיוק את אותו הדבר:
לוקחת משהו שקיבלתי בדרך, מכניסה לתוכו אהבה ומעבירה אותו הלאה