איך נולדו קלפי אלירוג – מסע של אמונה, נשמה ואנרגיה

שורשים, זיכרונות וקוסקוס אחד שמחמם את הלב

ביום סגרירי אחד, מצאתי את עצמי חוזרת לילדות דרך הסיר של אמא

ביום סגרירי שכזה, כזה שהשמיים אפורים והלב מבקש חיבוק, הרגשתי צורך עמוק לחזור לשורשים.
לחזור לבית.
לא לבית של קירות – לבית של טעמים.

אמא ע״ה הייתה מכינה קוסקוס בימים כאלה. קוסקוס אורגינל.
עם הסיר המיוחד, מים עם לימון בתחתית, ומעליהם סיר האידוי.
פתיחה וסינון לפחות ארבע פעמים.
קוסקוס של בית.

בדקתי אם יש לי סולת. אם יש ירקות למרק.
הרגשתי שזה לא רעב – זו קריאה.

פעם מכרתי קוסקוס עם מפרום ומטבוחה. קראתי לזה “ביס של מזל”, על שם אמא ע״ה.
אבל היום אני במקום אחר.
היום אני באלירוג.
ואני יודעת – אם אמא הייתה רואה, היא הייתה מרוצה.

לסמוך על הידיים שזוכרות

קצת לפני שהלכה לעולמה, אמא אמרה לי:
“תביאי את המצרכים, נכין ביחד קוסקוס שתלמדי.”

וכך למדתי.
לא מספר.
לא ממתכון כתוב.
מהראש והידיים שלה.

והיום, כשעמדתי מול הקערה הגדולה – סולת, מלח, שמן, מעט קמח ומים פושרים –
הפעלתי את הזיכרון.
הידיים זכרו לבד.
והקול שלה הדהד לי בראש.

אני מחייכת.
כי כשיש אמונה – הידיים יודעות.

אוכל שמכינים באהבה

תמיד כשאני מכינה משהו ורוצה את הברכה של אמא, אני שומעת אותה אצלי בראש.
ככה מכינים אוכל באהבה.

כבר מהערבוב הראשון מרגישים אם זה יצא טוב.
והפעם, עם הברכה שלה, ידעתי – זה יצא טעים.

אפילו הסיר.
הסיר שלה.
יותר מעשרים שנה.
הדברים של פעם לא רק מחזיקים – יש להם ערך.
הם לא חד־פעמיים.
הם שורדים.
כמו זיכרונות.

שורשים שממשיכים לבשל בתוכנו

כל עשרים דקות פתחתי שוב.
קוסקוס של בית אמא.
שורשים חזקים.
שורשים עם משמעות.
שורשים שמחים – במיוחד כשנכנסים למטבח.

אני נזכרת איך אמא הייתה מכינה קוסקוס, וכל הבית היה מלא פירורי סולת.
למה?
כי תמיד היה טלפון באמצע.
טלפון קווי, עם חוט ארוך.
היא הייתה קמה, מדברת, חוזרת – והסולת בכל הבית.

עד היום אנחנו צוחקים על זה.
קוסקוס, טלפון, וכל הבית לבן.

אבל הטעם?
טעם מיוחד.
טעם של אהבה.
טעם של חמלה.

ככה זה כשיש אמא.