כשהאינטרנט נעלם, משהו אחר מתחיל להתחבר
על רגע אחד בלי Wi-Fi, ועם הרבה חיבור לעצמי
“אינך מחוברת לאינטרנט” – זו ההודעה שקפצה לי על המסך בפלאפון.
וואו.
המחשבה הראשונה שהייתה לי:
מה? אני לא מחוברת לעולם?
ואז עצרתי.
רק לשנייה.
ונשאלת השאלה האמיתית –
האם חוסר חיבור לאינטרנט אומר שבאמת אין חיבור?
לא.
זה לא יכול להיות.
יש המון דברים לעשות בלי אינטרנט, אמרתי לעצמי.
אבל אז מחשבה אחרת קפצה מהר יותר מכל הודעת וואטסאפ:
מה יהיה עם אלירוג?
איך לא אעלה סרטון לפני שבת?
ומשם – השקט התחיל לדבר.
כשמשהו מתנתק, משהו אחר מתייצב
מיום רביעי אין אינטרנט.
כאילו מישהו אמר לי:
עכשיו – תסתכלי פנימה.
בלי וואטסאפ.
בלי טיקטוק.
בלי פייסבוק.
אין “היא עשתה”, אין “הוא יצר”, אין “כמה לייקים זה קיבל”.
פתאום אף אחד לא מציץ לי,
ואני לא מציצה לאחרים.
והאמת?
זה העלה בי חיוך קטן חיצוני
וחיוך ענק פנימי.
האמונה שלי הזכירה לי משהו פשוט: אני לא צריכה קליטה כדי להאמין בדרך שלי.
היא קיימת גם כשהמסך ריק.
לגלות כמה אפשר בלי מסך
בלי אינטרנט – הספקתי המון.
ליבנת באה לבקר.
נסענו לראשון.
נסענו לחיפה.
אכלנו. בעיקר אכלנו.
וצחקנו.
והכול – בלי קליטה.
נזכרתי בימים שלא היה אינטרנט.
שלא בכל בית היה טלפון.
ששלחו ברכה במעטפה, הדביקו בול ואז הטלפון צלצל רק כדי להגיד “תודה”.
האינטרנט של פעם היה
שתי פחיות אשל וחוט.
קסם פשוט. קשר אמיתי.
הנשמה שלי זכרה והתרחבה.
לצמצם כדי להכיל חדש
אז סידרתי.
ניקיתי.
צמצמתי.
סידרתי ארון וגם מחשבות.
הוצאתי את הישן, כדי לפנות מקום ליותר טוב.
אין אינטרנט ואני חושבת בגדול יותר מתמיד.
אלירוג תגיע לכולם.
עם אינטרנט או בלעדיו.
בהרצאה, בקלף, במילה טובה, במכתב.
כי לזה נולדה אלירוג.
כשיש חיבור לעצמי האנרגיה מתחילה ליצור.
והנה, אני יוצרת.






